לאט לאט אני מבינה שלחשוף את מה שקורה בתוכי לא קשור רק אליי.
נכון, אלו דברים שקורים לי והם מאוד אישיים,
אבל הרבה פעמים גם אתם חווים את אותם הדברים בדיוק,
ולפתוח לכם את החלון הזה לתוך הנפש שלי
יכול ממש לעזור למישהו מאיתכם.
כשאני משתפת מחשבות, פחדים או תובנות, אני עושה את זה כי יש סיכוי שזה ייגע גם בכם.
אולי תזהו את עצמכם שם, אולי זה ייתן לכם הקלה,
ואולי זה יגרום לכם להבין שאתם לא כאלה מוזרים
ויש עוד אנשים שמרגישים או חושבים כמוכם.
אבל אני גם מבינה שלא כולם יתחברו לזה.
יש כאלה שיגידו שזה מוזר, תמים, מעצבן, אידיוטי.
זה לגמרי בסדר.
לא כולם צריכים לאהוב את מה שאני כותבת,
ולא כולם צריכים להתחבר למה שקורה בתוכי.
כל אחד מביא איתו עולם אחר,
וזה טבעי שלא הכול יפגוש את כולם באותה צורה.
אני לא כותבת כדי שיאהבו אותי.
וממליצה גם לכם לא לעשות שום דבר כדי שיאהבו אתכם.
אני כותבת כי יש בי רצון אמיתי לשתף משהו שעוזר לי,
מתוך תקווה שאולי זה יעזור גם למישהו אחר כאן.
לפעמים משפט אחד יכול לשנות חיים,
או צורת חשיבה,
או להוריד עומס,
או להוכיח לכם שאתם לא היחידים שמתמודדים עם בעיות החיים.
וזה מה שחשוב לי – החיבור.
לא שיסכימו איתי או יחמיאו לי.
להיפך, אני אשמח שאם מישהו חושב שאני טועה,
או שהוא יכול לחדש לי משהו – שיגיד.
מה שמעניין אותי זה האפשרות שמשהו שאני אומרת
יפגוש משהו שנמצא אצלכם,
וייצור רגע קטן של בהירות
שתוביל לשינוי או פתרון.
וכשאני מסתכלת על זה ככה,
הרבה מהפחד להיחשף שלי נעלם.
כי זה כבר לא סביב איך תראו אותי,
אלא סביב איך זה יכול להקל עליכם.
מי שיאהב – יאהב.
מי שלא – באמת הכול טוב.
אני כאן כדי להיות אמיתית.
ואם מישהו מכם ייקח מזה משהו לעצמו – זה כל מה שיכולתי לבקש.
