כשבאתי לפתוח את הבלוג הזה קרה משהו נורא מוזר – פתאום נתקעתי.
זה קרה גם כשרציתי להעלות תכנים לאינסטגרם ולפייסבוק.
מה קרה? למה זה כזה קשה?
אני יושבת, פותחת מחשב, באה לכתוב… והכול עוצר.
ופתאום הבנתי שזה לא קשור לתוכן,
לא קשור לרעיון,
לא קשור ליכולת –
זה קשור לפחד.
לפחד שיראו אותי.
וזה מצחיק, כי אני רוצה שיראו אותי.
כלומר, בשביל זה בכלל התחלתי עם כל זה –
עם האתר,
עם העסק,
עם הבלוג הזה שאני חולמת להעלות אליו תכנים ועולים לי רעיונות במקלחת ותוך כדי שיחות חשובות עם אנשים.
הדברים האלה בוערים לצאת ממני.
אבל איכשהו בין
"אני רוצה שיראו אותי"
לבין
"אנשים באמת הולכים לראות אותי" –
קורה שם קצר.
כי זה רגע כזה שבו נופל לי אסימון –
אם אני אכתוב את מה שאני באמת חושבת,
מישהו עלול לא לאהוב את זה.
ואם אני אעלה את זה –
מישהו עלול לחשוב שאני טיפשה,
או מתנשאת,
או סתם מעצבנת.
וזה מפחיד.
המוח שלי מספר לי סיפורים על כל הדברים שיכולים להשתבש נוראות אם זה יקרה.
אבל כשאני עוצרת לחשוב על זה ברוגע, אני מבינה ש…
לא באמת אכפת לאנשים עד כדי כך.
באמת שלא.
כל אחד עסוק בעצמו,
בעניינים שלו,
בבעיות שלו.
ואף אחד לא יושב ומנתח את הפוסטים שלי שלוש פעמים.
אולי אני אשעמם מישהו והוא יגלול הלאה.
במקרה הכי גרוע אני אעצבן מישהו מספיק כדי שיהיה לו אכפת
ואולי יהיה מזה קצת רעש ואחרי זה זה יעבור.
כי אין מצב שאני אכתוב משהו כזה נורא
שיגרום לכולם לעצור ליותר מכמה דקות.
אנחנו חיים בעולם שזז מהר
ואני לא מיוחדת בקטע הזה.
ואז אני שואלת את עצמי –
אם ככה, למה זה עדיין מרגיש כל כך מפחיד?
והתשובה, כמעט כמו תמיד,
היא שזה לא פחד מהיום.
זה זיכרון.
זיכרון של ילדה שאני כבר לא היא.
אבל אותה ילדה עדיין זוכרת, מספיק כאב לה פעם
כשהיא הייתה קטנה, וצחקו עליה,
ולא הבינו אותה.
ועכשיו היא מזהירה אותי
ומנסה לגרום לי לעצור
כי לפעמים כשאומרים מה שבאמת חושבים
זה עלול לכאוב.
וכשאני מבינה את זה –
אני יכולה כבר לבחור אחרת.
לא להיכנע לה, אלא ללמד אותה משהו חדש.
לכתוב בכל זאת.
לדבר בכל זאת.
כי אני כבר לא מחפשת שאנשים אחרים יבינו אותי,
אני מחפשת לתת להם משהו ממני.
ולפעמים, מה שנראה לי קטן –
יכול להיות בדיוק מה שמישהו אחר היה צריך לשמוע היום.
אז אם גם את או אתה מפחדים להיחשף,
תנסו לשאול: ממה בעצם אני מפחד?
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
ומי בעצם הילד או הילדה הקטנים שעדיין שומרים עליי מפני זה?
ברגע שמזהים את זה, הפחד נהיה רך יותר.
פתאום אפשר לכתוב גם אם זה לא מושלם,
לדבר גם אם זה לא חכם,
ולשחרר את הצורך להרשים.
אף אחד לא כזה מושלם וגם אני ואתם לא.
אז בואו נשחרר את זה ונהיה אותנטיים, ניתן מעצמנו את האמת שלנו.
את חוכמת החיים שלנו.
את הניסיון שצברנו מהחוויות שעברנו.
את מה שאנחנו לא בטוחים בנוגע אליו.
בחשיפה אמיתית יש חיבור.
והאמת שלכם – גם אם לכם היא נראית פשוטה, גם אם היא שקטה –
יכולה לגעת במישהו.
ואולי אפילו לעזור לו.
